למרגלות האלפים האיטלקיים משתרע לו אזור פיימונטה היפה, מבצריו העתיקים משגיחים בין הכרמים והגבעות על דרכים שמובילות לעיירות ציוריות מימי הביניים ועל בתי חווה מבודדים. על הטבע הריחני והנדיב של פיימונטה כתב ב1950- הסופר האיטלקי צ׳זארה פאבסה באוטוביוגרפיה שלו ״הירח והמדורות״: "כאן החום שופע מעומק האדמה, מתחת לגפנים, יותר משהוא יורד מן השמים, ונראה שהקרקע בלעה את הירוק כדי להפוך אותו לזמורות". כמו גן עדן עלי אדמות, פיימונטה תחום בין הרי האלפים והאפנינים, וניתן לחלק אותו לשני אזורי יין נפרדים: הלאנגה שסביב העיירות אסטי ואלבה, דרומית מזרחית לטורינו, הוא החשוב והמפורסם יותר ובו מצויים השמות הגדולים ברולו, ברברסקו, ועוד. האזור הגבוה יותר, אלטו פיימונטה, נמצא צפון־מזרח לעיר טורינו, ליד אגם מאג'ורה. למרות שנטועים בפיימונטה גם מעט זני-ענבים בינלאומיים כמו פינו נואר, שרדונה, סוביניון בלאן וריזלינג, יינות האזור זכו להצלחה עולמית בזכות זני הענבים הילידיים האדומים שלו, בראשם נביולו ואחריו ברברה ודולצ'טו, ובלבנים אלו קורטזה, ארנאיס, טימוראסו ומוסקטו שזוכים לעדנה מיוחדת בשנים האחרונות. פיו צ׳זארה הוא היקב היחידי שעדיין נמצא ממש בתוך העיירה אלבה. האחוזה המשפחתית היפהפייה, שנותנת למבקרים בה הרגשה על־זמנית, תחומה בחומת אבן גבוהה וחבויה מאחורי הקתדרלה הענקית שבמרכז. היקב שבמרתפה משתרע על פני שלוש קומות תת־קרקעיות עתיקות שנחפרו מתחת למפלס אקוויפר המים על ידי הרומים לפני 2000 שנים. הוא נוסד ב1881- על ידי צ׳זארה פיו שהאמין בפוטנציאל האיכותי של הטרואר שלו ובענבים המקומיים שישקפו אותו, והחליט לחדול מהשאיפה לכמות יבול גדולה ככל שניתן שאפיינה את הכורמות דאז. במשך השנים רכש היקב יותר מ700- דונם כרמים בחלקות מהמשובחות ביותר, ביניהן אורנאטו בכפר סראלונגה ד׳אלבה, גוסטאבה בגרינזאנה קאבור, רונקאליה בלה מורה, ראברה בנובלו, ולאחרונה גם מוסקוני בתחומי הכפר מונפורטה ד׳אלבה. מחוץ לגבולות ברולו, היקב מחזיק בחלקות בברברסקו ובאזורים נוספים שסובבים את אלבה. הגבעות של לאנגה מגוונות בהרכב האדמה, בגובה ובזווית החשיפה לשמש, ולמרות ההבדלים בין יינות מסורתיים שמקורם בטרוארים שונים, כולם שומרים על התכונות המרכזיות של נביולו קלאסי. ארומת ה"זפת ושושנים" המפורסמת, צבע אדום בהיר שמשחים עם הזמן לגוון של לבנת חמר שרופה, טאנינים מודגשים )ברולו יותר מאשר ברברסקו(, חומציות ניכרת ושיעור אלכוהול גבוה יחסית. ברברסקו נחשב למעט יותר אלגנטי ומבושם, השפעה של האדמה הפורייה יותר והקרבה לנהר הטנארו. כדי לזכות בשם ברולו, היינות חייבים לעבור התיישנות של לפחות 38 חודשים לפני שיעזבו את היקב, מתוכם 18 בחבית. השם ברברסקו לעומת זאת מחייב יישון של שנתיים מהם שנה בחבית. עבור ברולו ריזרבה זמן התיישנות הכולל עולה ל62- חודשים, ובשביל ברברסקו ריזרבה ל.48- כשהטאנין מתרכך עם הזמן, המורכבות מתגלה ברמזים של אדמה, כמהין ושוקולד מריר, ובברברסקו בתבלינים אופייניים. יינות נביולו ״קלאסיים״, מסורתיים, בעיקר ברולו, זקוקים לכל הפחות ל10- שנים במרתף כדי לעדן את נשיכת הטאנינים שלהם. יצרנים שמושפעים מסגנונות ייננות מודרניים מפחיתים את זמן התסיסה ואת מיצוי הצבע והטאנין מהקליפות, ומשתמשים בחביות צרפתיות חדשות במקום חביות העץ הגדולות המסורתיות. סגנון הברולו המודרני״ פירותי ונגיש יותר, אולם רבים מאמינים שהמודרניזציה הזו גורעת; המרחיקים לכת אומרים שהיא הופכת את היינות לבלתי ניתנים לזיהוי כברולו. הוויכוח המתמשך בין ה״מודרניסטים״ של ברולו )כמו אליו אלטארה ו-אנג׳לו גאיה( ל״מסורתיים״ זכה לכינוי "מלחמות הברולו", שכך מעט כיום, אך בשני קצוות הפולמוס נראה שהעדפותיו ובחירותיו של היינן משפיעות על סגנון היין שלו לא פחות מאשר הטרואר. את פיו צ׳זארה מובילה מאז 2021 בת הדור החמישי והאישה הראשונה בתולדות היקב שעושה זאת, פדריקה בופה, ביתו היחידה של פיו בופה המיתולוגי שהנהיג את היקב בדרך להצלחה. היא גדלה ביקב ועבדה בו מסיום לימודיה בתיכון, ועברה עם אביה מסלול חניכה קפדני שכלל גם סטאז׳ ביקב מונדבי בקליפורניה. פדריקה ניגשת למשמרת שלה עם המון כבוד למסורת ולסגנון הבית אבל גם עם חדשנות תשתיתית חשובה. היא נערכת להתחממות הגלובלית עם נטיעות של נביולו באזורים גבוהים וקרירים יותר ומעבירה את הכרמים לחקלאות אקולוגית ובת קיימא על מנת לשמר אותם לדורות הבאים.